מסעותיי עם ילדתי - דחיה עצמית, גרסת מאחורי האשמה

נטישה, קל מאוד לראות אותה, את לבד ומישהו שהיה כבר איננו. הבלו פרינט שלו עוד מרצד באוויר, אבל היעדרו מורגש כמו בפאסיב אגרסיב, כמו הכאב של האוויר שבין המתכת החדה והקרה לבין העור הרך. היא נשמעת כמו תינוק צווח כוונת 'אמא!!!', בלי יכולת שפתית לקרוא לה במילה. בבטן היא בחילה נוראה, כעס, חרדה, אימה. בלב היא דחייה, כמו הגלייה של חבר שבט אל הערבות, כמו חומת הפרדה גבוהה ועמוקה, כמו היעלמות מול מראה.

במוח היא דרקונית של נטישה, כי יש לה זנב ארוך של הלקאה והבל פה בוער ורושף של האשמה. חייבים להיות ההם שנטשו, אחרת הדרקון יהיה אך לטאה. הם מולקים ללא חת בזנבה, ואז נצלים באש ההאשמה. אבל הם לא שם באמת, אז כמו סנה בוער ולא אוכל, הם ממשיכים להתקיים ממולה. והם אחראיים על כל מה שקרה לה, והם ממשיכים להיות אחראים-נשרפים-נפקדים-מופיעים. הם ציפור האש שלה.

כשנטישה מתבוננת במראה, היא לא רואה דבר. היא לבד, היא חשה כבס וריקנות נוראה. היא שומעת צווחות תינוק לאימו - בוקעות מתוך חור שחור מרוחק ובלתי נראה. רק ריצוד אחד של משהו שהיה שם קודם ואבד, עודנו מעמעם ומקמט את ההשתקפות הריקה. היא רושפת אש על המראה וחובטת בה בזנבה והמראה נשברת ובלהט מתחילה נמסה. אך הנה היא ממשיכה להישבר ולהינמס ולא אוכלה. אין לה ברירה אלא להתבונן בריק שמולה ולהמשיך ולהתבונן.

מראה דו צדדית. מאחוריה עומדת ילדה. רוצה להופיע במראה כילדה. לא כילדה המושלמת ולא כדרקון. כילדה, רגילה, שיש לה שמחה וכאב והכל. אבל איך להיות בלי לטעון, בלי לשייף חרבות, איך להביא את עצמה, איך לבטא את עצמה, איך לדבר את ליבה בלי להיות דרקון?

המראה מראה לה מיד הכל, כטבעה: לא לטעון, לא לשייף חרבות, להביא את עצמך, לבטא את עצמך, לדבר את ליבך בלי להאשים ובלי להלקות. פשוט כך.

ילדה פריווילגית מסתירה מאחורי אשמה את הנוסע הסמוי כאב. הדרקונית מפנה את מקומה ובמקומה הוא נגלה במראה - הכאב שלה. כן, גם לה יש כאב, אין מובן לראוי ומותר ולגיטימי. זהו כאב. כאבים לא עומדים במבחן מיהו הכאב הגדול, הנורא והלגיטימי ביותר. כאבים הם עניין סובייקטיבי. וגם היא- סובייקט. גם לילדי השמנת יש כאבים ויש קול לבטאם. גם להם יש מקום להיות פצועים, גם הם מדממים.

במראה היא רואה את עצמה הכואבת. הדמות שנגלית מול עיניה מתאימה בצורה מושלמת לבלו פרינט המרצד של ה'הם'. אשמה מתחלפת בכאב, וההם מתגלים בדמותה הקטנה. היתה זו היא שנטשה, היא לא נתנה לכאביה להיות במלואם ועל כן הבריחה את עצמה. מעשה של דחייה עצמית של ילדה את עצמה.

פרולוג: ברוך. הנה אני כולי, על חולשותיי וחוזקותיי. אלו צרכיי ומאוויי. אלו כאביי. זהו עברי. זה ליבי ואלו ידיי. פניי גלויות ומבעיי.

רוצות.ים לצאת למסע עם הילד.ה הפנימי.ת ? מוזמנים ליצור עמי קשר 054-7612787 או להיכנס לאתר שלי לקרוא עוד על תהליך ההר-פה-יה ולהתנסות במדיטצית הרפיה מיטיבה https://romiovnat.wixsite.com/harpaya