פותחת תריס, בבוקר, בביתי החדש, הידית נשברת. הבית חדש לי אך לא לעצמו, הוא כבר בן חמישים שנה. אבל אני עם ידית שבורה ביד, ובור של אשמה נפער לי בלב. כולה ידית, אומרת לעצמי. אך בור של אשמה בתוכי זועק זו את!! את פתחת וסגרת ללא הרף! את השתמשת בצורה לא עדינה בתריסים! את!
נזכרת שבת זוגי שאלה אותי שבוע שעבר - מה המקור לכל האשמה הזו שיש בך? מילמלתי כלמיני אך לא ידעתי לענות. נזכרת שבדיוק ממש הרגע, בחלום הלילה, גם הייתי אשמה במשהו. נזכרת בשיעור האחרון שבו למדתי שאשמה היא אחד מזוללי האנרגיה הפנימיים וממש הזדהיתי. שבןע אחרי כתיבת שורות אלו נזכרת שעזבנו את ירושלים בסוף כיתה א', ואיך שבמסיבת הסיום היינו אמורים להרים את המילים 'שלום כיתה א'', כל ילד והאות שלו, ואני באות ם', ואיך שעזבנו לפני המסיבה, ואיך ששנה שלמה חשתי אשמה שהרסתי את המסיבה ולא יבינו את המשפט במסיבה. נזכרת שצייתתי למורה לבלט בשיעור הראשון, לא לקום לשירותים, ושעשיתי פיפי בטוטו מול כולן. לא האשמתי את המורה, אלא את עצמי, עד היום - שלא פשוט קמתי והלכתי לעשות.
יושבת למדיטציית בוקר. מתבוננת בה, באשמה, והיא בור ענק ושחור, ואני נופלת בתוכה ללא הרף, נופלת וצוללת ונופלת. מתבוננת בה ואני יושבת לגדות הבור, ובמעשה שליטה אני קופצת. איך ליפול זה לשלוט?
מתבוננת בי ובה. ואני מתערבבת בה בכל תרחיש. כל העולם, כל הדברים וכל האנשים בעולם - הכל עף ונע כמו מרחף בחלל, הכל קורה. בתים מרחפים, והם כבר חמישים שנה, או מאות שנים מרחפים. צמחים צומחים ונובלים, דברים מתהווים ומתפוררים, הכל שט במסה, מרחף. ואני?
אני מגיבה. אני מגיבה לכל דבר, וכך אני חלק ממנו. אני מגיבה לכל דבר והנה העולם כבר לא חסר שליטה, אני כבר לא חסרת שליטה. כי אני אשמה. אז ידי בדבר.
מבינה... עכשיו קצת יותר. חיה כאור בעולם מואר, אבל ילדה קטנה שבי מתעלמת מהמשמעות, ממה שנושאים איתם הדברים האנשים והמקרים. הכל כמו שקית ריקה, ורק אני, רק אני קרעתי בה חור. הכל משולל מהעבר שלו ומהאנרגיות שלו.
והנה, התריס היה כאילו ולא היתה שם אישה חמישים שנה, תחילה צעירה ולאחר מכן בוגרת ואז קשישה, שיום יום פתחה את התריס. והידית כמו בתולה, ואני ההרס שלה. ולא היו שם ילדים עם שוקולד ונזלת על הידיים ששיחקו בה. ולא היתה המתכת שלה בלה ואכולה מהחמצן שנגס בה שנים. ולא היו שם כל אותם הדברים.
משחררת היאחזות - מרפה ידיי וסימן חיי מכל וכל - כאילו היה הוא הוא המכריע בכל דבר. מרפה שליטה מהעולם. נותנת לו להיות בכל ישותו. מתמסרת לרוח שבדברים, מרשה לאנרגיה שלהם, לעבר שלהם, לביוגרפיה שלהם, לתפוס חזקה על ישותם. מתמסרת לרוח הזמן והנה אני - רק עוד יד אחת שפתחה את התריס, ואני עוד נדבך בביוגרפיה של התריס, ואני לא גל של הרס, ואני לא השופט חורץ דינו של הנפגש עמי.
נכנסתי לגור בבית בן חמישים שנה, ועכשיו גם אני חלק ממנו, חלק ממה שלאט לאט מפרק אותו, מבלה אותו, ומחדש אותו, מוסיף וגורע ממנו והנה אני מסימני חייו. מתמסרת לרגע הזה, שהידית העייפה שבורה בידי, וכאילו דווקא היא ידעה - באיזו יד היא יכולה כבר לנוח.
ילדה קטנה פותחת תריס ולראשונה בחייה מרגישה שהיא חלק מהתריס, היא כבר לא הגורם המשחית, הגורע מן העולם. היא לעולם והעולם לה. עם ידית קטנה בידה, אנו יוצאות לשיט ביאור של כל הדברים שהרסנו לכאורה, לשכתב אותם כסימני חיינו.
רוצות לצאת גם למסע מרפא פנימה? צרו עמי קשר 054-7612787
הו האשמה , שליטה חסרת פשרות בכל מה שקורה, שלא מאפשרת לפתוח את הלב לעצמי. רומי נגעת בעמוקים