מסעותיי עם ילדתי - מחבואים של מבוגרים

חסר לי. משהו נורא נורא חסר לי ומשהו שממלא אותו נורא נעדר. הפרטים לא ניתנים לחשיפה. אבל איך אפשר לדבר על משהו בלי לחשוף אותו?

הנה כל יישותי לוחצת, נועצת ציפורניים בחסר. באותו דבר שאיננו. אני מזיעה, בוכה, כועסת. אני זועקת, צועקת, בועטת, נושכת, מעליבה. רוצה את זה, רוצה, חייבת את זה! אוחזת בחסר, מועכת אותו, שותה אותו, מוצצת אותו. הלסתות נסגרות עליו, האף מריח אותו והידיים, ריקות ואוחזות בריק, לוחצות עליו, קורעות אותו לגזרים.

אין לו אור, אין לו אור, יש לו רק צל. אין לו תקווה, אלא רק ייאוש. אין לו תקנה, רק אבדן. ואני מאבדת ומאבדת ומאבדת אותו. בלי סוף אני מאבדת אותו. אני רוצה לתקן אותו אבל אני שוברת אותו לחתיכות, רומסת אותו. מקווה ומייחלת לו שימות כבר, וגם חרדה ממותו, בעוד שאני גוררת אותו אל הקבר.

להסתיר. להסתיר בתוך הסתרה את האמת. לא לדעת אותה. לא להחזיק בה. לדחוק אותה תחת האשליות, תחת הטנטרום הבלתי נפסק.

אני רוצה את זה, רוצה את זה וחייבת את זה. אני שותה את זה וטורפת את זה ומכווצ'צ'ת את זה ומעיפה את זה לפח ומוציאה את זה מהפח ודורכת על זה וקופצת על זה וכועסת. כועסת.

פגועה. אני פגועה... אני דחוייה... אני בודדה... אני נטושה... אני מושלכת... אני לא חשובה... אני לא מוערכת. לא דואגים לי. לא מטפלים בי. לא מחבקים אותי...

מראה מראה שמול האף - כל כך רציתי שתהיי חלון. להתפשט עכשיו?

אה..