מסעותיי עם ילדתי - ילדה מרצה שקופה לה

אנחנו ילדים מרצים.

ישבתי עם חבורת מורות בסמינר, ומדברות על עולמותינו הפנימיים, ניכר - רובנו ילדות מרצות. פרפקציוניסטיות. והתלמידים בכיתה, הנשקפים מתודעתיהן של חברותיי לשולחן?

נכון תמיד יש את השלושה ה'בלתי' האלה? ה'מופרעים' - *אז כל שאר הילדים בכיתה הם מרצים*. איך ללמד ילדים וללמד אותם לא לרצות?

בשביל להצליח במשימה הנוראה הזו - לבטל את עצמי, להקליש את רצונותיי, להחליש את הכוח הפורץ שבתוכי, לסרס את הפרא - נדרש גזלייטינג פנימי ומתמשך שמתחיל בגיל שנה ונמשך, בעצם כל החיים.

עד שמתעוררת.

מבט החוצה - 'הם' עושים לנו גזלייטינג. הממשלה, הרופאים, הקבאל, הביל גייטסים. מבט מתקרב. הם עושה לי גזלייטינג - הבת זוג, ההורים. כעס וצער וזעם וריבים והתנגשויות בקירות ובעיטות והתחפרות ומה לא. הנה אני. אני כאן. הרצונות שלי אמיתיים. אני קיימת. אני רואה אמת. אני דוברת אמת. אני בסדר. אני שפויה. אני תואמת את המציאות.

מבטי פוגש אותי. אני עושה לי גזלייטינג. לא רואה נכוחה, חושבת הזיות, הוזה מציאויות. ממציאה זיכרונות. בודה פחדים. חרדות. תרחישי אימה. הוזה אותם. מעוותת. מגזימה. לא ברורה לי. ללא מקור, ללא בסיס.

מבטי מתעקש עליי. בשקט. עד שיצא עשן לבן תראי אותי. מסתכלת. מנסה, מנסה ממש חזק. שואלת - מה לראות? מה לראות, מה את רוצה שאראה. מה את רוצה. מה אני רוצה. מה קרה לי. מה עובר עליי. מה אני באמת רוצה. מה אני מחליטה. מה ראיתי. מה ההרגשה הזו בגוף, איך לפרש אותה בעוד דרך מזו המוכרת. איך לתת לאי נוחות להיות. איך להקשיב לגוף. מה דפיקות הלב המואצות מגלות. מה מקור הדברים, בסיסם. מה לראות, מה לשמוע.

מחליטה לראשונה בחיי- מאמינה לי. מאמינה לחלקי הדימויים. מאמינה לפחדים הכמוסים. מאמינה לגוף המתכווץ. מקשיבה. מבקשת ממני - תראי לי, אני מוכנה לראות, לדעת, להריח, אני מאמינה לך. את לא לבד. אני כאן, ערה, איתך ומאמינה לך. מה שתספרי לי אני רוצה לשמוע. אני אוהב אותך ללא תנאי.